מכירת חמץ:

 

נאמר בתורה: "מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך."

                                                                                                                                       (שמות י"ג, ז')

כלומר התורה מצווה לבער מביתנו את החמץ לפני פסח. (ומה דינו של חמץ שלא ביערנוהו קודם הפסח?  נפסקה הלכה שהוא אסור בשימוש).

 

הוצאת החמץ מרשותו של האדם מתאפשרת בשני אופנים:

1) שריפת החמץ.

2) מכירת חמץ.

 

כיצד מתבצעת מכירת החמץ:

היות והתורה לא הסתפקה באיסור אכילת חמץ, אלא אסרה גם שיימצא ברשותנו - גם אם אינו נראה לעין, מתעוררת שאלה קשה לגבי אנשים שברשותם מלאי של מצרכי חמץ ושעליהם פרנסתו (כגון בעלי חנויות, מאפיות וכו'). שאלה נוקבת לא פחות התעוררה לגבי הצורך לשמירת מצרכי מזון כרזרבות לשעת חירום (מרכיבי מזון בסיסיים, תרופות וכו').

חז"ל פתרו שאלות אלו תוך עיון בכתוב, האוסר את הימצאות החמץ, והקובע כי אדם המחזיק ברשותו בפסח - גם אם לא נאכל או אפילו לא נראה לעין - הרי עובר הוא עבירה על איסור מן התורה, ועבירה זו הופכת את החמץ אסור בהנאה גם לאחר החג. הם הורו, אם כן, שיש למכור את החמץ לגוי. המכירה הייתה מלאה: הגוי שילם בכסף, והחמץ הועבר לרשותו. המכירה נעשתה, כמובן, לגוי מוכר בו בטחו שלאחר הפסח ימכור את הסחורה בחזרה. כשהשתנו תנאי המסחר, הייתה "מכירת החמץ" לגוי נעשית מתוך ידיעה ברורה, שהגוי לא ייגע כלל בחמץ - אלא ישמרנו עד לאחר הפסח, וישוב וימכור אותו לבעליו הקודמים. המכירה, אם כן, הייתה מלאה: החמץ יצא מרשות ישראל לא רק באופן רישמי אלא גם ממש בפועל. תאמרו: והרי ידע הסוחר היהודי בשעת המכירה שהסחורה תשוב ותימכר לו בחזרה - אמנם כן,

אך אין בידיעה זו לעכב את המכירה. כיום נהוג להעביר בקניין חליפין ובכתיבת כתב הרשאה את החמץ, המוצנע בירכתי הבית, במרפסת או במחסן, לידי הרב המקומי. את שטרי ההרשאה הללו מעביר הרב לנכרי בערב פסח, סמוך לתום הזמן מותר לביעור, לאחר ששילם הנכרי את דמי הקדימה על חשבון הרכישה.

המכירה היא חוקית ומלאה, אלא שהנכרי אינו עומד בהתחייבות המלאה - לשלם את מלוא מחיר החמץ - וכיוון שכך הרי משיבים לו לאחר החג את דמי הקדימה שנתן, והוא מצידו מחזיר את החמץ. (תיאורטית,

אם יצליח הנכרי להשיג את מיליוני השקלים שהם שווי החמץ שנמכר לו, יכול הוא להשאיר את המדינה בלא לחם).